הסדרה של נחלה במושב לעולם אינה מסתכמת בגבולות הטכניים בלבד, וכמעט תמיד מצטרפים אליה מטענים משפחתיים מורכבים. כעורכת דין המלווה משפחות בעסקאות נדל”ן בסביבה הכפרית וכמגשרת
גישת “הסְמוֹך” הישראלי, שהביטוי הפופולארי שלה מגיע בנוסח כמו: “מה אתה דואג?! יהיה בסדר!” שחוקה כבר מרוב שימוש. בכל זאת, למרות שבאין־ספור פעמים ההבטחה הזו התבדתה
מוסד ה”בן הממשיך” מבוסס על תקנת האגודות השיתופיות, ומגדיר את העברת החזקה על הנחלה – בן או נכד, וזאת מכוח התחייבות בלתי חוזרת של ההורים או
התהליכים להסדרת נחלה במושב בממד משפחתי, בירוקרטי ומשפטי מסתעפים בצורות שונות. בכל שנות עבודתי כעורכת דין בתחום הנדל”ן – בדגש על נחלות במושבים ובקיבוצים ועל תהליכי
את שלושת האחים מאחד המושבים במרכז הארץ הכרתי עוד כשהיו נערים. אבל כשהם נכנסו למשרדי באותו יום, אי אפשר היה שלא להבחין ב’חתול השחור’ שהתהלך ביניהם.
בבת אחת זה התנפץ, וכבר אי אפשר להחזיר את המצב לקדמותו. האמירה הזו מתאימה לכל אותם דברים, שברגע אחד נראה היה שהתנהלו על מי מנוחות או בתחושה של שמחה גדולה.
אבל אז, ללא התרעה מוקדמת, הזדחל לתוכם מעבר חד שזרק אותם אל מורדות המדרון. יכול להיות שתחשבו שהתיאור מעט דרמטי, אבל בבסיס הוא מתאר את הדרך שבה מתהווה סכסוך משפחתי.
כל אחד מאתנו הופתע בחייו כששמע שזוג חברים שלו החליט להתגרש. הקושי הכרוך בפרידה שכזאת מלווה את המעגל המשפחתי הקרוב, אך משפיע גם על מעגלי החברים סביב בני הזוג. זה גרם לי להיזכר במשפט מוכר: “לעולם אין לדעת מה קורה בחדרי חדרים, ובבתים של אנשים אחרים”
אחרי שנטשנו בחוסר ברירה את הזירה המשפחתית הזו למשך שנה ארוכה, נפרדנו מארוחות השבת והחגים, אירועים, שמחות או טיול רב משתתפים – מסתמנת חזרה כלשהי לשגרה. יש את אלו שמייחלים לחזרה לימי השגרה ויש כאלה שקצת פחות, אפילו קצת חוששים ממנה
המשק של המושבניק איתן יכול היה להגיע לכונס נכסים, אם לא היינו מצליחים להתעלות מעל הקשיים האישיים, ולהגיע להסכמה כלשהי בין הבנים שלו. כל זה נמנע בזכות החלטה אחת בלבד: לדון על המשכיות המשק כשאבא שלהם עדיין בחיים
החוק אינו מחייב הורים לדון עם ילדיהם על צורת חלוקת הירושה ואין עוררין על כך שהם “בעלי המאה” מבחינה משפטית. לכן המנדט המלא להחליט מה הולך למי מהילדים שלהם נמצא בידיהם. מניסיוני ארוך השנים, אני נוכחת שהורים נוטים להשתמש בזכות הזו, כל אחד משיקוליו האישיים. חוק הוא חוק, אני מחזקת אותם אבל לצד זה אני מזכירה להם שהחוק אינו ער להשלכות האישיות והמשפחתיות, שנובעות מיישומו
לא יכולתי שלא לשאול שאלות שמשתמעות מתוך המעגליות הכאובה הזו: האם עיבוד האדמה הוא באמת ובתמים יסוד המשפחה? האם בכל מחיר חייבת השושלת הזו להמשיך באותה דרך? והיכן נמצא קו הסיום שיכריע ויגרום להם להכיר בכך שזהו זה, מכאן המחיר יקר מדי כדי להמשיך
“חשבתי שהמבול כבר מאחורינו,” פתחה בכעס מאופק נאווה את שיחת הטלפון שלה אליי, והתכוונה לקרע החדש שנוצר בינה ובין אחותה. “אבל אז היא הייתה צריכה לשלוף עוד ארנבת מהכובע, וזה החזיר אותנו לנקודת ההתחלה”, היא סיכמה. בשניות שלאחר מכן שיחזרה בפניי נאווה את הנסיבות שהפגישו בינינו לפני כשנה.
אני יודעת שאתם אוחזים בעיתון של אחרי יום כיפור, אבל אני כותבת את הטור עוד לפניו ואני מלאת מחשבות וחששות, איך ייראה יום כיפור הזה עם הסגר וכל ההנחיות. הקשבתי לתפילה שנקראת הווידוי הגדול של יום כיפור, מפורטים שם כל כך הרבה חטאים, כמה הטיות למילים בעברית שמתארות עוון. אז השבוע החלטתי לכתוב על כמה חטאים בענייני הסדרי משפחה במושב, עליהם אני רוצה לדבר
תקופת החגים היא זמן נהדר לעצור את מרוץ החיים; ולהתבונן לאחור על מה שהיה, להביט מסביב ולראות את מה שמתחולל כאן ועכשיו ולחשוב מחשבות בנוגע לעתיד – והשנה אף סדרו לנו סגר להרהורים. אז לקראת תקופת החגים והסגר, שמי ייתן ונצא ממנו לשגרה, לפרנסה ובריאות – אני רוצה להקדיש את הטור לשלושה מעגלי הזמן האלה. ממליצה לכם לקחת נושא שקרוב לליבכם, ולבחון אותו על בסיס שלושת ממדי הזמן – משפחה בתלת מימד
אין סיכוי שהלול יעבור לידיים זרות! לעתים אנחנו כל כך בטוחים בהחלטה – אין סיכוי שמשהו אחר יתקיים, ויש אמירות חריפות יותר שמדגישות עוד יותר את ההחלטיות, כמו; “ייהרג ובל יעבור” . יש אנשים שמצהירים שהם מוכנים לתרום כליה, רק כדי להשיג מטרה, שהם בטוחים שאין שני לה. אבל אז, בשקט־בשקט נעים החיים, שמסובבים את ההגה ומשנים את כללי המשחק
עו”ד אפרת חקיקת כותבת את טור “שלום בית” בשבועון “קו למושב” משנת 2012, בו היא מביאה מניסיונה לקחים וחוויות מניסיונה העשיר כמגשרת וכעורכת דין ומביאה את תפיסת עולמה בנושא שלום בין אחים.
omega360
