מוסד ה”בן הממשיך” מבוסס על תקנת האגודות השיתופיות, ומגדיר את העברת החזקה על הנחלה – בן או נכד, וזאת מכוח התחייבות בלתי חוזרת של ההורים או הורשה של המשק החקלאי.
התקנה הזו לא נבראה סתם כך, אבל במרוצת השנים מובן עד כמה היישום שלה מהדהד בהשפעתו על הקשר המשפחתי בסביבה הכפרית; ולצערי, לא במובן החיובי. ישנם הורים שמעוניינים לחלק את הנחלה באופן שונה; וגם לילדים ולנכדים יש נקודת מבט שלא תמיד יושבת בקו אחד עם מה שחושבים האחרים. אל משרדי, כעורכת דין ומגשרת בסביבה הכפרית, פונות משפחות רבות בנושאים של מכירת או קניית נחלות, וכן לצורך גישור בסכסוכים על הסדרת המשק או צוואות.
אני מאמינה גדולה שכשמשפחה נקלעת ל”פלונטר בהסדרת הנחלה” רצוי מאוד לפתור את העניין בסביבת הגישור, וזאת מכיוון שהרבה אחרי שיתקבלו החלטות בנוגע לנחלה ולהסדרתה, האחים יישארו משפחה; והשאלה מה תהיה מהות הקשר שלהם בחלוף המשבר?!
הדילמה בעניין זכויות בן ממשיך במושב, ולשאלת – למי להעביר את הנחלה? תופסת נפח גדול בכל בית, כשהיא משנה את מהותה ממשפחה אחת לשנייה; ובכל זאת, נראה שאיכשהו מדובר לרוב באותה גברת, רק בשינוי אדרת. לצד זה, באופן כמעט גורף, בשורה הסופית אין תשובה אחת נכונה או צודקת לשאלה הזו, וכנראה שגם לא תהיה. כל בית וסביבת הנחלה שלו, האנשים שמרכיבים אותו, ורשת הקשרים המסועפת שמתקיימת בתוכו…
לפני כמה שנים צפיתי בהרצאתו של ראש הממשלה לשעבר, יאיר לפיד, שהתקיימה באוניברסיטת רייכמן, והנושא שלה היה “למי תיתנו את הגיטרה”? אני כמובן המרתי מיד את נושא המשפט מגיטרה לנחלה…
למי תיתנו את הגיטרה?
“יש שלושה ילדים וגיטרה”, כך פתח את דבריו לפיד; ומכאן הוא מתאר את השלושה – הראשון, נגן מוכשר עם תשוקה עצומה לעולם המוזיקה, ובנוסף צופים לו גדולות בתחום. השני, מגיע ממשפחה מעוטת יכולת, וחסום בתקרת זכוכית, שעלולה לדרדר אותו לתחתית. השלישי, הוא זה שגילף את הגיטרה – מוכשר ביכולת עיצוב כלי המיתר.
מה אתם אומרים – למי תיתנו את הגיטרה? העיניים של הסטודנטים התרוצצו בעת שחשבו מיהו הראוי, ובזמן הזה שיקף המרצה לחושבים – התשובות שלכם ודאי שונות, כי אין באמת תשובה אחת נכונה. אולם, כל אחד ואחת שמגיע למסקנה בעניין, הביסוס שלה היא השקפת עולמו, אמונות, חינוך מהבית או ניסיון העבר.
מי שחשב שבעל הכישרון בנגינה הוא זה שצריך לקבל את הגיטרה, ודאי אומר משהו בסגנון – “לא חבל על הכישרון. זה גם ככה התחום שלו”. מי שבחר בילד שהגיע ממשפחה מעוטת יכולת, נשען ודאי על גישה של יצירת שוויון חברתי, ורואה חשיבות בערך מינוף ההזדמנויות עבורו; ומי שבחר בבעל המלאכה המוכשר, טוען את דבריו על בסיס זכויות היוצר – הכלי הוא שלו!
על שלושה בנים מונחת הדילמה
המאמר קצר מלהכיל את הדמויות של בן ממשיך, ועל כן הצטמצמתי רק לשלושה. אבל, אם אחליט בבוא היום לכתוב ספר בנושא זכויות בן ממשיך במושב, אני מניחה שיהיו אינספור דמויות שיעלו מסיפורי המשפחות שליוויתי במרוצת השנים.
הבן הראשון הוא זה שהוכשר כל חייו לנהל את המשק. לרוב יהיה זה הבן הצעיר, שנשאר מאחור אחרי שאחיו עשו דרכם למחוזות אחרים, ואולי בנו לעצמם קריירה. מטעמי נוחות הוא מקים לעצמו בית קטן בנחלת ההורים, שמאפשר לו לעבוד ולגור באותה סביבה. הבן הצעיר לומד במשך שנים מה”מאסטר־אבא” את כל מה שצריך לדעת על החקלאות המשפחתית, וסביר להניח שיש לו חלום שבבוא היום “כל זה יהיה שלו…”
תפיסת העולם שלו ברורה ומוחלטת, הבחירה בו כבן ממשיך, היא פועל יוצא של השקעה מרובת שנים. האם זה מה שיקרה בפועל כשההורים יחליטו להסדיר את הנחלה? האם זו הגישה שיחזיקו בראשם גם אחיו? לא בטוח!
פרופיל הבן השני הוא זה שמעולם לא קיבל את ההזדמנות לנהל את המשק. הוא המתין בצד כשהאח הדומיננטי או הבכור לקח את הגה ניהול החקלאות לידיים. ייתכן שעשה זאת מתוך יראת כבוד לתהליך המתקיים בן האב לבין אותו אח. סביב שולחן הגישור הוא זה שיתאר את המצב בכך שבכל פעם שניסה להתערב, השתיקו אותו. “בחייך, עזוב אותך מחקלאות, לך תעשה מה שאתה יודע לעשות…”
תפיסת העולם שלו תהיה שהוא ויתר כל חייו, וכעת הוא רוצה לקחת בעלות על מה שנלקח ממנו. לעניין הבוז שיופנה כלפיו בעניין הידע בחקלאות הוא ישיב בביטחון: “חקלאות אפשר ללמוד! חוץ מזה אפשר להעסיק מנהל עבודה”.
השלישי הרחיק גם הוא במשך שנים מהחקלאות המשפחתית, צבר ידע עסקי ופיננסי; וכיום הוא חוזר הביתה. כשעניין זכויות בן ממשיך במושב עולה לדיון במשפחה, הוא מבהיר את עמדתו – חקלאות זה לגמרי עסק, ומעבר לעבודת האדמה המהותית, צריך לדעת לנהל אותו ולהוביל לרווחיות שלו. הוא גם מוכיח לאחים שמה שקרה עד כה הצניח לתהום את החקלאות המשפחתית, כך שהוא חיוני במיוחד. זה מה שהוא עושה כבר שנים.
כפי שכבר ציינתי, אלה רק קווים כללים שמאפיינים את הדילמה, ואליהם מצטרפים שיקולים נוספים מעולמות הרגש. למשל, דאגה של ההורים לבן שלא הצליח כל חייו. אפשר להניח שם ירצו לפחות להעניק לו משהו בעל ערך שידאג לעתידו. יש גם מחשבות חזקות על הרצון העמוק של ההורים שמסורת החקלאות המשפחתית תתגלגל הלאה, ופה עולות מחשבות על הבן שבמהותו זורם “דם של חקלאות”, ויכול לקחת את זה בצורה הטובה ביותר. יש גם מחשבה על ברירת המחדל שכולם מאמינים בה כ”בן ממשיך”, אבל בפעול מונח חשש בליבם של ההורים, שהוא נעדר תשוקה אמיתית לחקלאות; ואז, מה יקרה כשהתוכניות שלו לא יסתדרו כפי שחשב, האם ימכור את המשק?
התשובה היא – שאין תשובה אחת, יש פתרונות שכל אחד מהם מולבש למידות של המורכבות המשפחתית הספציפית. הדרך לשם חייבת בעייני להתרחש באמצעות דיון מגשר, שבו מקיימים שיח שחושף את הרגשות והאמונות שיושבות אצל כל אחד מבני המשפחה, ומנהלים משא ומתן בערנות רבה לנקודות התורפה והכאבים המשפחתיים. משפחה שרוצה לבחור “למי להעביר את הגיטרה”, חייבת לנקות בגישה של הקשבה, פתיחות ועם יכולת להיכנס לנעליים של האחר. מכאן ניתן לסלול את דרך המלך אל הפתרון, שלעולם לא יהיה נכון או צודק, אלא חכם ובעיקר כזה ששומר על הקשר המשפחתי לטובה.