האם באמת “יהיה בסדר”?

גישת “הסְמוֹך” הישראלי, שהביטוי הפופולארי שלה מגיע בנוסח כמו: “מה אתה דואג?! יהיה בסדר!” שחוקה כבר מרוב שימוש. בכל זאת, למרות שבאין־ספור פעמים ההבטחה הזו התבדתה בהמשך, עדיין הנטייה היא לשכוח את מה שלא התקיים, ולחזור להתעטף בהבטחה המרגיעה. “נדאג להסדרת הנחלה בהמשך. עכשיו אין זמן, והפרוצדורה ארוכה… אין לתאר. אין מה לדאוג, אתה יודע, יהיה בסדר!”

אנחנו הישראלים – עירוניים, מושבניקים או קיבוצניקים – רווים באתגרים ובהתמודדויות כשגרה יומית; ואכן, בהקשרים מסוימים המסר “יהיה בסדר” תורם למצב, ומקל על ההתמודדות עם אתגר השעה… כי מה צריך בן אדם, אם לא קצת סיבה להאמין ולחייך. לדעת, שאם בזה הרגע המצב אולי לא משהו, לפחות בהמשך הוא יהיה טוב יותר.

הבעיה אינה בגישה החיובית, היא כשלעצמה נפלאה. הבעיה היא בפיזור היתר של ההבטחה, ובעיקר במצבים שבהם אנשים נוהגים להשתמש בביטוי הזה בכל פעם שהם נתקלים בסיטואציה מחוספסת, כמו הסדרת נחלה במושב או במקרים של סכסוכים משפחתיים על נחלה. מצבים שנדרש לשאול שאלות כנות; כגון, האם המצב כפי שהוא כיום, כשלא נעשה דבר בנוגע לאותה נחלה במושב, יהיה באמת בסדר? האם יהיה בסדר לתת לדברים לזרום, והאם הם אכן יפתרו מעצמם?

הביטחון שכולנו משקיפים מאותה נקודת מבט

יונתן, הבן הממשיך, פנה אליי לאחר שהמועצה האזורית זימנה את אביו לדיון בעקבות עבירת תכנון ובנייה, וזאת על רקע החלטתם להמיר את בית האריזה לפרחים לטובת מחסן; ולהשכירו לחברה שנזקקה למקום אחסון למוצריה. חשוב לדעת, שעל פי כללי רשות מקרקעי ישראל נאסר להשכיר מבנים בשטחי הנחלה במושב.

יונתן סיפר לי את הסיפור המשפחתי, שמוכר מסביבת המושבים, בצורה כזו או אחרת – אח שמתגורר כבר שנים בקנדה, אחות שהייתה רחוקה מחלום על נחלה במושב ובמקום זאת בחרה בעולמות ההייטק, כשמזה כעשור היא מתגוררת בתל אביב. “המשק לא מעניין אותם. אני הייתי צמוד לאימא בשנים הקשות שעברו עליה לפני שנפטרה, ואחר כך תמכתי באבא כשנשאר לבד בבית. מאז שאני זוכר את עצמי אני חלק מהמשק. בהתחלה אבא היה יותר דומיננטי, והיום הוא מגיע רק לכמה שעות בכל יום, בעיקר כד להתאוורר, ואני זה שמנהל את כל האופרציה”.
כשהתחלתי לחלק לו שבחים, הוא המשיך בצניעות: “את מבינה, האחים שלי מעריכים מאוד את מה שעשיתי כל השנים למען ההורים. הם יגמלו לי בבוא היום”. ידעתי שיונתן אינו מטיל סימני שאלה אחרי האמירה שנאמרה בביטחון מלא, אבל אצלי החלו לצוף סימני שאלה רבים.

הסיפור עוד הלך והתפתל, כשיונתן הצהיר שיש בכוונתו לשלם את הקנס מכיסו. “לאבא אין גרוש על התחת”. בנקודה הזו חידדתי בפניו עניין מהותי, והוא שתשלום הקנס לא יפתור מהשורש את הבעיה. הפתרון וההסדרה צריכים להיעשות בסופו של דבר מול המועצה ומול רשות מקרקעי ישראל. אומנם היה ברור שכוונתו של יונתן הייתה טהורה מיסודה, ויצאה מתוך אמונה שלמה ש”אחיו לא יפנו לו עורף”; ובכל זאת הזכרתי לו שהוא משקיע כיום עשרות אלפי שקלים בנכס שכרגע לא רשום על שמו, ולכן אינו שייך לו באופן רשמי. “יהיה בסדר. המשק יהיה שלי בעוד מספר שנים. בשבילי, תשלום הקנס הוא השקעה לטווח הארוך”.

“כשנגיע לגשר נחצה אותו”

אומנם גישות רבות תומכות ברעיון שכל דבר צריך להתבצע בעיתו, ואין מה להאיץ תהליכים לפני זמנם. אבל במקרה של הסדרת נחלה במושב, הגשר אל הפתרון עובר לעיתים דרך פרוצדורה מתמשכת ומורכבת; כמו במקרה של יונתן ואחיו, שנדרשים בין היתר להסדיר את ההיתר על המבנה הבלתי חוקי בנחלה.
זה בסדר להחליט “שכשנגיע לגשר נחצה אותו”, אני מסבירה למושבניקים שמעדיפים לדחות את הטיפול בעניין כזה או אחר. אבל חשוב לי מאוד להבהיר להם שכל עוד הם דוחים את הסדרת “הבעיות” בנחלה מול מינהל מקרקעי ישראל או הרשות האזורית, הם גם מרחיקים את היכולת שלהם להעביר את הזכויות על הנחלה על שמם.
הדבר המפתיע בעיניי, הוא מקרים שבהם משיבים לי משהו בסגנון, “כן, כן… מבינים”, כשבפועל הם פועלים כאילו המשק כבר שלהם, כאילו הם אוחזים במסמך המשפטי שמקנה להם את הזכויות על הנחלה. בדומה ליונתן, הם משקיעים ממיטב כספם, זמנם, זיעתם ואף דמם; כשייתכן שמאחורי כל זה משגשגת מחשבה, שעצם ההשקעה שלהם תהווה הוכחה לכך שהם ראויים לקבל את הזכויות על הנחלה בהמשך. אבל הדרך לשם עוד ארוכה, ואת המכשולים אני נוהגת להניח בפניהם, ומציגה להם את מגוון התרחישים שעלולים להתפתח, רק כדי שלא יישארו בתחושה מוטעית, או ילכו עם המחשבה “אחרינו המבול”.

יש אין־ספור תרחישים. למשל, אחותו של יונתן יכול לעבור מהפך שישנה את גישתה לעולם ההייטק, ולהחליט ביום בהיר אחד שהיא חוזרת למושב, ורוצה לנהל את המשק בכלים העסקיים שהיא רכשה בעבודתה. האח שמתגורר בקנדה, יכול לעבור מֶטָמוֹרְפוֹזָה, לארוז ולשוב עם משפחתו או בגפו לארץ, כשהתייחסותו למשק תקבל זווית חדשה. הסתעפות נוספת עלולה להתרחש, ולשנות את המפה מקצה לקצה לאחר הקראת הצוואה [אם יש כזו], ולצוץ בצורת התנגדות לצוואה שתוגש בידי אחד מהאחים. מדוע שייעשו זאת? גם כאן, אין סוף לסיבות! כל משפחה והסיפור המסועף שלה. אולם חשוב לדעת שהתנגדות לצוואה עלולה לעכב את העברת הזכויות על הנחלה ולהערים מכשולים משפטיים לבן המשפחה הממשיך.

אנשים משתנים ומשנים דעתם

אם שואלים אותי שאלה עקרונית, אני נוהגת לומר את דעתי ומוסיפה שהיא נכונה לי לעת עתה. כי אם תשאלו את אותה שאלה עוד שנה, שנתיים או יותר מכך, למרות שהשאלה תהיה אותה שאלה בדיוק; אני, לעומת זאת, לא אהיה אותו אדם שהייתי במדויק. אנחנו משתנים במרוצת השנים, וטוב שכך.
ילדים שמטפלים בהוריהם זוכים להערכה ולהכרת תודה מאחיהם שבחרו לקחת צעד אחורה מהטיפול ומהמשק. אבל לעיתים הכרת התודה הזו מתכווצת או משנה גוון, במיוחד כשהנתונים הפיננסים שקשורים לנחלה עולים על הדף ומוצגים להם שחור על גבי לבן. פתאום המסירות של האח מתועדפת במקום השני או השלישי, ומה שהופך להיות המרכז אלה המספרים.

אנשים זוכרים בצורה סלקטיבית. בשיחת גישור בין אח ואחות, נקב האח בסכום שלוותה מהוריה כשהייתה בת 15. אבל כשהיא ניסתה לרענן את זיכרונו על כך שהיא הייתה הדמות היחידה במשפחה שטיפלה באימם, שהיא זו שהסיעה אותה לכל טיפולי ההקרנות והפסידה ימי עבודה רבים, ועל כן סכום ההלוואה בטל בשישים – זיכרונו היה מעורפל, והוא אמר בביטחון – “דוד יוסי לקח אותה לרוב הטיפולים”.

אני באמת ובתמים מאמינה שיש אפשרות ש”יהיה בסדר”, ורוצה תמיד להאמין בכך. אבל כשמדובר בנחלה משפחתית, לצד האופטימיות אעדיף תמיד לנקוט בנוסף בצעדים של הסדרת הנחלה במושב. במקרה של יונתן, הסדרת בעיית התכנון והבנייה, עשויה לפנות מהדרך “צרה צרורה” שעלולה להתגלות כמורכבת או כבדה יותר בהמשך.
אני מחזקת את יונתן כשהפרוצדורה נראית קשה, ואומרת לו “יהיה בסדר”, אבל שקטה מכיוון שאנחנו עושים צעדים כדי שזה יקרה.