החלטות קשיחות מתגמשות לעיתים באור השינוי שחל מסביב

את שלושת האחים מאחד המושבים במרכז הארץ הכרתי עוד כשהיו נערים. אבל כשהם נכנסו למשרדי באותו יום, אי אפשר היה שלא להבחין ב’חתול השחור’ שהתהלך ביניהם. הם באו לבדוק את האפשרות של מכירת נחלה שבה נולדו, גדלו ומתוכה גם פרחו מהקן; ועכשיו אחרי שהוריהם הלכו לעולמם, נותרה שוממה. אחרי שיחה קלילה על הא ועל דא, ניגשנו לנושא שלשמו הגיעו. יעל פתחה באופן חד משמעי: “אין מצב שאנחנו מוכרים את הנחלה! אבא השקיע בה את כל החיים שלו. חייבים למצוא פתרון”. בתגובה לכך גלגל יותם את עיניו ודרור שתק.

למרות הנחישות של יעל עמדה על הפרק בעיה מהותית. יותם, הבן הממשיך, לא יכול היה להרשות לעצמו לפצות את אחיו על מימוש זכותו כ”בן ממשיך”, יעל התרחקה לפני שנים מסביבת המושב ועברה לעולמות ההייטק, ודרור היה רגע לפני רילוקיישן ללוס אנג’לס עם משפחתו. “אין לנו הרבה ברירות”, סיכם את העניין יותם; “באנו למכור, ויש לנו כבר מוכר על הכוונת”.

ההפתעה בחדר נחתה כשיעל הכריזה: “אני אקנה את הנחלה!” אחרי דממה קצרה צחק יותם. “כן, בטח… את גם מתכוונת להפריח את לול התרנגולים של אבא?!” היא המשיכה בהתעלמות מדבריו. “לפני שבוע הודעתי בעבודה שאני עוזבת בחודש הבא. אני יודעת דבר או שניים על ניהול, אני לא צריכה לעבוד פיזית במשק, אני פשוט יכולה לנהל אותו… זיו ואני חשבנו מזמן לשנות סביבה בשביל הילדים, וזו הזדמנות בשבילנו”.

עברו מספר שבועות וכשנפגשנו שוב הסתמן שיעל עקבית בהחלטתה. “את מבינה את המשמעות?” ניסה בכל זאת יותם להניא את אחותו מנקיטת הצעד; “העולם שלך זה אפליקציות, זה לא קשור בשום צורה לתוכנית הבלתי הגיוניות שלך. את נאחזת בזיכרון ילדות על לול התרנגולים, אבל את השתנית. אחותי, את גרה כבר שנים בעיר”. יעל כעסה: “מחקת את הבית שגדלת בו ביום אחד. זה השורשים שלנו. אבא התחנן שתמשיך אותו. אני מבינה, שזה לא מסתדר לך… אבל אם אתה לא תעשה את זה, אני פשוט חייבת!” את המתח באוויר אפשר היה לחתוך בסכין.

אחרי שנרגעו מעט הרוחות שיתפה אותנו יעל במחשבות ראשוניות, ודיברה על גישושים ראשונים מול חקלאי שחושב להשכיר את הלול; ובעניין המעבר למושב אמרה: “השריר של חיי המושב יחזור לפעול כשנעבור, אל תדאג”.
מכאן כבר נראה שהכיוון של מכירת נחלה ירד סופית מהכוונת, והדרך שלנו ברורה. בשבועות הקרובים החלו בדיקות מול רמ”י, הערכת שמאי וכן הלאה. משבוע לשבוע התגבשה עוד פיסה בתוכנית העברת הזכויות ליעל. עדיין, ניצבה בפנינו דרך ארוכה.

פנייה חדה בהחלטה

ככל שעבר הזמן היה ברור יותר ויותר שהפתרון של יעל סגור ונעול מכל כיוון אפשרי, וגם כשצצו אתגרים כאלה ואחרים והצענו לה לחשוב שוב על החלטתה, היא הייתה עקבית ונחושה. “אין שום סיכוי בעולם שנמכור את הנחלה לזר”.
אבל, אז אחרי ששני האחים התגייסו לדרך שהיא סללה, ואני הייתי שקועה כל כולי בפעולות הנדרשות מסביב, ביקשה יעל פגישה דחופה; ושוב התכנסנו. שמחתי על הפגישה, כי היו לי לא מעט עדכונים וחדשות טובות לבשר לאחים.

אחד הדברים שאני מזכירה ללקוחות שלי, זה שגם כשהכיוון ברור ב־99 אחוזים; תמיד נשאר לנו אחוז אחד… ועד כמה שהסיכוי שמשהו ישתנה הוא כמעט אפסי, בכל זאת, ברגע אחד, האחוז הזה יכול להפוך ל־100 אחוזים.
במבט לאחור, אני לא מוצאת סימן שיכול היה לנבא על מהפך שכזה. יעל הייתה יציבה ורתמה את כולנו, מנוע הפעולות כבר התחיל לזוז, ולמרות האתגרים הסתמן אור בקצה המנהרה. אבל, מתברר שמאחורי הקלעים התרחשו דברים, שבשום צורה על היו קשורים לנחלה, ושינוי את גוון ההכרזה של יעל מ”אין סיכוי שנמכור…” ל”בואו נמכור…”

ההצעה שטרפה את הקלפים

יעל הייתה נבוכה כשסיפרה על הצעה שסימנה כתפקיד חייה. “חיכיתי לתפקיד כל כך הרבה שנים, וזה בכלל לא נראה באופק…. כנראה שההודעה שלי על התפטרות, גרמה להנהלה לחשוב מה בכל זאת ישאיר אותי בחברה”.

דרור ויותם נשמו לרווחה. דרור, ששמר על פרופיל נמוך לאורך כל התקופה, אמר פתאום: “את עושה את הצעד הנכון. ראיתי שאת החלטית אז לא התערבתי, אבל בשום צורה לא הצלחתי לדמיין אותך נכנסת לנעליים של אבא ומנהלת את המשק, גם אם לא במובן הפיזי”.
דחפתי הצידה את הניירת שתכננתי להציג בפניהם בידיעה שזו עוד תשרת אותנו בסטטוס החדש – מכירת נחלה. אבל באותו רגע, חשבתי שיהיה נכון לתת לשלישיה לנשום לרווחה, ולחגוג את האווירה שסוף־סוף השתנתה לטובה. כשהם חזרו לצחוק כמו פעם, יכולתי להישבע שהבחנתי ב’חתול השחור’ מקפל את זנבו ונעלם.

נחלה במושב היא הרבה יותר מקרקע שעומדים עליה ארבע קירות, ויש לה משמעות שלא ניתן להסבירה במספרים או במסמכים. נחלה מייצגת חיים שלמים, ולכן ברור הרצון לשמור על ההמשכיות. אבל חשוב לשים לב שהיא לא פוגעת בערכים או בקשר המשפחתי, וזה בעיניי חשוב יותר מכל עסקה או מכל תוצאה.

יותם, יעל ודרור יצאו לסבב שני של החלטה. הפרידה מהנחלה אומנם לא הייתה פשוטה לאף אחד מהם, אבל הם הסכימו לקבל את ההבנה שהנחלה על כל משמעותה, תישאר חלק מהם, גם כשמשפחה אחרת תקים בה את ביתה.