“המתמטיקה המשפחתית” מכבידה על המחלוקת להסדרת נחלה במושב

הסדרה של נחלה במושב לעולם אינה מסתכמת בגבולות הטכניים בלבד, וכמעט תמיד מצטרפים אליה מטענים משפחתיים מורכבים. כעורכת דין המלווה משפחות בעסקאות נדל”ן בסביבה הכפרית וכמגשרת בנושאי יורשה, התבהרה לי נוסחה מתמטית, שמצד אחד עשויה לשפר פלאים את תהליך הסדרת הנחלה המשפחתית, ומצד שני להקשות עליו

יחסים משפחתיים אינם מבוססים על מדע, ובטח שלא מדויק. ובכל זאת לא פעם כשאני מלווה משפחות בתהליך להסדרת נחלה במושב, מתגלה “המתמטיקה המשפחתית” כגורם שמשפיע עד מאוד על התהליך, ולעיתים אף מטה בצורה מהותית את הסיכום שנקבע בסופו.
הסיפור המשפחתי שהגיע למשרדי לא מזמן מדגים באופן מוחלט את אחת מאותן נוסחאות, ומציג כיצד שתיים פחות אחד שווה הרבה פחות מאחת. את הנוסחה הזו אפשר כמובן להפוך, ועל כך בהמשך המאמר…

במשך דקות ארוכות ניהלו שתי אחיות ואח שיחת היוועצות מכבדת ביניהם. האחות הבוגרת תמר פתחה באמירה: “אין מצב שאימא תצא מהבית. היא חייבת את הפינה שלה”. אַלְיָה הצעירה השיבה: “שטויות! פינה חמה אפשר לסדר לה בכל מקום. לוקחים כמה חפצים אישיים ומארגנים לה את אותה פינה שהייתה לה בבית”. אוהד הבן האמצעי ניסה להרגיע את ההתלהטות הקלה בין אחיותיו, והציע: “בואו לא נקבל החלטות לכאן או לכאן. גם ככה זה לא רלוונטי לעת עתה”. הן הנהנו בהסכמה, והמשיכו לדון על נושאים נוספים שקשורים לעתידה של אותה נחלה במושב – הבית ותכולתו, המחסן בחצר שהומר למשרד, מחשבות על השכרת השטחים החקלאיים וכן הלאה.

לאורך כל השיח הזה הם התייעצו איתי בנושאים משפטיים שונים, שאלו שאלות, רצו לדעת מהן המשמעויות השונות וכן הלאה; ותוך כדי שעניתי והייתי מעורבת, הייתי ערה בנוסף לאבסורד שמתרחש לנגד עיניי; והוא קולה הדומם של האם.
ואם לרגע נוצר רושם שהאם נעדרה מהשיחה, תופתעו וודאי לגלות שהיא ישבה כל העת במשרד לצד ילדיה. חשוב להדגיש שהאם היא אישה צלולה לגמרי, מטופחת ונאה מאוד, בת 76, מחנכת לשעבר, רהוטה מאוד בדיבורה, וללא כל לקות שמיעה… ואת כל התיאור הזה אני פורשת, כדי להצביע על הפער – בין הציפייה שלי מאישה כשירה ואם לילדים שתוביל את התהליך, לבין מה שהתרחש בפועל.

רחלה בחרה לשתוק למשך כל המפגש, ועל אף שמדי פעם הפניתי אליה את זכות הדיבור, היא נלקחה ממני שוב ושוב בידי אחד מילידה כשהיא אינה מתנגדת בשום צורה; ולמעשה בשום שלב לא לקחה לידיה את המושכות והחלה להוביל את התהליך.

אובדן הבעל הוביל לאובדן העניין לעסוק בעתיד הנחלה המשפחתית

כשהמפגש המשפחתי התפזר נשארתי עם רחלה במשרד, ומבלי ששאלתי היא פתחה בהסבר: “אחרי שיורם נפטר, זה כאילו שהתרוקנו לי כל הכוחות. לא מעניין אותי שום דבר. אני יודעת, זה נורא, כי יש לי את הילדים והנכדים ובקרוב תצטרף אלינו נינה. אבל בלי יורם הכול כבוי אצלי. בכל בוקר כשאני מתעוררת, יש כמה שניות של ערפול, שבהן אני חושבת שזה רק חלום נורא שחלמתי. אבל אז אני מתאפסת ומבינה שזו המציאות, ואין לי כוחות לקום מהמיטה. הנחלה המשפחתית בכלל לא מעניינת אותי, שייקחו ויעשו איתה מה שהם רוצים. אני לא צריכה כמעט כלום, רק גג מעל הראש, כרית להניח את הראש, קצת אוכל ומים וזהו. ככה עד שגם אני אלך לעולמי”.
הדברים שהיא אמרה היו כל כך אותנטיים ועם זאת עצובים וטעונים, ועל אף שרציתי לנחם אותה או להאיר במעט על הצדדים החיובים, לא מצאתי מילה שיכולה לעשות זאת.

אחרי שנפרדנו לשלום, צפה ועלתה בראשי המחשבה על הנוסחה המתמטית, ועל כך שפעם רחלה ויורם יצרו יחד נוסחה זוגית עוצמתית, שבה אחד ועוד אחת הם הרבה יותר משתיים; ואיך ביום בהיר אחד הנוסחה הזו התהפכה, ובמקרה שלה – החסרת אדם יקר לליבה, הפכה את הכוח שלה להרבה פחות מאחת.

החלטות על נחלה במושב צריכות להתרחש כשהכוח נמצא בשיאו

הנטייה הרווחת היא לשכוח כאבי עבר; וכשמתנוססת ממול כתובת אזהרה על הקיר, ההעדפה על פי רוב תהיה לטמון את הראש באדמה. אחת מכרזות הענק שכולנו ערים להן, היא העובדה שבסוף כולנו נמות. יש הרבה שאלות על מתי זה יקרה או איך זה יקרה, אבל התוצאה הסופית ידועה באופן מוחלט.
ובהמשך לכך, זה רק מתבקש שניערך ליום שיבוא! אחת המשמעויות היא לדאוג לעתיד ילדינו, כדי שהם לא יאלצו לריב על ההון המשפחתי, על נחלה במושב או על כל נכס משפחתי אחר. אחד המסרים שאני חוזרת ומדגישה בפני לקוחות שאני מלווה בעניינים שונים בסביבה הכפרית, הוא שהאחריות הזו מוטלת עליהם, ובשום אופן אסור שהעול יעבור לילדיהם. זה פשוט מנוגד לכל סדרי העולם. ילד הוא ילד להוריו לתמיד, וכך ממשיכה להתגלגל השרשרת, כשכל דור בוגר נדרש להוביל את הדור הצעיר בעניינים מסוימים – ובמרכזם הסדרת הנחלה המשפחתית.
זה כואב, זה עצוב ומעוות כל כך לראות ילדים נכנסים לנעליים של הוריהם, ומובילים את עגלת ההחלטות המשפחתית. ולמרבה הצער זה קורה אך ורק כשהמתמטיקה המשפחתית מצביעה על איבוד כוחו של הורה.

תהליך של יצירת צוואה סוגר את כל הפינות. אבל, לרוב נדרש לעבור דרך כדי לגבש אותו – לפתור מחלוקות בין אחים, לסגור נושאים מנהליים כאלה ואחרים, ולשם כך נדרש כוח הובלה. זו הסיבה שאין להמתין לימים הבאים, ולצאת לתהליך הזה כשמלוא הכוח נמצא בידיהם של ההורים.

תהליך לפתרון משבר משפחתי באמצעות הגדלת הכוח מבחוץ

לעיתים הכוח להניע תהליך של צוואה לא מצוי במשפחה. מקרה שכזה הגיע למשרדי, אלמנה ושני ילדים דומיננטיים, שמצאו דרך לאזן בין הקולות השונים באמצעות גורם מבחוץ; וכך נוצרה שוב הנוסחה שבה אחד ועוד אחת הם הרבה יותר משתיים.

בתחילת הדרך ביקשו האם ושני ילדיה לצרף לתהליך הסדרת הנחלה המשפחתית את המלווה עדי גורדון. השם המוכר הביא אותי להתעניין בפונקציה שהוא יימלא, והבן מיהר להסביר שאולי אני מכירה את עדי כשחקן כדורסל מפורסם, אבל מזה שנים רבות הוא מלווה אנשים בשבילי הנפש על מנת שיטיבו עם עצמם, עם דרכם ובכל מערכות היחסים בחייהם.

כמובן שנעניתי לבקשה המיוחדת הזו, ולרגע לא הצטערתי על כך גם בהמשך. הפגישה שלנו התקיימה במשרדו של עדי באלון הגליל, ולכל אורכה הוסיף עדי את נקודת מבטו המעניינת על הדעות והאמירות השונות שנאמרו. תרומתו הייתה עצומה, ושילבה בין התנהלות צנועה לבין נוכחות ויכולת הובלה. כך שלצד ערכים משפטיים וגישוריים שהבאתי אני, הוא הוסיף משלו – ונתן מקום לבני המשפחה, כשמדי פעם הוא מאיר בפניהם על הדברים החשובים באמת, כמו החשיבות של מערכת היחסים המשפחתית, ולצד זה הערות שנאמרו מתוך חוש חריף שלו לעסקים. השיח התנהל במקצב נכון, כך עד שכולם הגיעו להסכמה בנוגע למה ניתן להשאיר מאחור ומהם הדברים שיש לקדם כדי להגיע לתוצאה החשובה באמת.

הערכים המקצועיים שהגיעו משולבים מעדי וממני, הביאו לכך שהוא ואני סיפקנו למשפחה את הנוסחה המחזקת, והיא אחד ועוד אחת שווה הרבה יותר משתיים.
היה מוצלח כל כך שהצעתי לעדי שנמשיך ללוות משפחות בתהליך מורחב, והוא נענה בשמחה. אני מאמינה שבעזרת כוח  מקצועי מוכפל, קיימת אפשרות שגם התוצאות יוכפלו, וייתכן שיחד נזכה לקיים עוד מצבים רצויים של שלום בין אחים.