לאור ההבנה שכלי הגישור הוא זול, מהיר ובעיקר מתאים למושבים ולקיבוצים בהם ממשיכים לחיות יחד גם אחרי הסכסוך; שאלנו את עצמנו, חגי ואני, כמנחי הפאנל – איך ייתכן שהקהילות הללו לא מאמצות אותו ככלי מרכזי? את השאלה הזו הפננו למשתתפי הפאנל, ואלה התשובות המרתקות שקיבלנו מהם:

• עו”ד אלי יניר, סגן רשמת האגודות השיתופית, דיבר על חסם התקנון, ומעבר לכך הדגיש את עניין החשיפה והמודעות של חברי האגודה לתועלת הגישור, כשהם למעשה “הצינור” שמעביר את זה הלאה לאנשי המושבים.
• עו”ד תקוה טננבוים, ראש המוסד לגישור ובוררות בתנועה בקיבוצים דיברה על כך שהגישור מקוטלג ככלי רצוני, כלומר צריך להיות רצון להשתמש בו. אי השימוש הרווח בגישור לדעתה נובע מדעות קדומות, או מהתנסויות לא טובות בעבר; וכן בשל אי הוודאות לגבי מוחלטת ההכרעה שהוא יספק. כלומר, מנקודת מבטם של הקיבוצניקים, לא תמיד ברור אם סיום תהליך הגישור, יביא גם לפתרון.
• עו”ד מיכל בוסל, מנהלת אגף קרקעות ועבודות שיתופיות, החזירה אותנו אל חסם התקנונים, והציבה אותו שוב במרכז. מתוך אמירה שכשתקנוני התנועה וכן פקודות האגודה לא פורשות את הגישור כאופציה ליישוב סכסוכים, ברור שאנשי המושבים לא יאמצו אותו.
  
  שמחנו מאוד לשמוע שלפני מספר חודשים פרסמה רשמת האגודות נוסח חדש של תקנון מוצע שבו נוספה אפשרות הגישור.
  
  

קרדיטים ותודות:
לשותף שלי להנחיה – עו”ד ומגשר חגי קרן, למשתתפים אלי תקוה ומיכל על הנכונות והמחויבות לנושא, לעו”ד מיכה קורמן על התיאומים, לעו”ד יגאל שבתאי יו”ר וועדה לגישור בהתיישבות; ולמרכזות האקדמיות של שידורי ה־LIVE, עו”ד דורית כרמלי ועו”ד אורלי אגמי

תודות לארגון המגשרים בישראל ולשכת עורכי הדין מחוז מרכז