התהליכים להסדרת נחלה במושב בממד משפחתי, בירוקרטי ומשפטי מסתעפים בצורות שונות. בכל שנות עבודתי כעורכת דין בתחום הנדל”ן – בדגש על נחלות במושבים ובקיבוצים ועל תהליכי גישור כאמצעי מרכזי לניהול התהליכים האלה, לא זכור לי מקרה אחד שאפשר להשוותו לאחר. כל נחלה במושב וכל סיפור משפחתי – בוראים אתגרים חדשים ומפתיעים. אבל הפעם אני לא רוצה לדבר על הדרך, אלא דווקא להתמקד בנקודת הסיום, או בנקודה שבה חושבים ובטוחים שהסוף – סוף־סוף הגיע… אלא, שזה לא באמת כך.
יש הרבה דוגמאות שרחוקות כביכול שנות אור מעולם המושבים, אבל מדגימות באופן מושלם את כוונתי, כמו; “הניתוח הצליח, אבל החולה נפטר”… ואם נחזור לעולם המושבים, בחלק נכבד מהמקרים כשמגיעים לשלב ההסכמה בין האחים, והכול כבר חתום, מוסדר וברור; נפלטת אנחת רווחה כזו; ובהקבלה מדובר על המרכיב של “הניתוח הצליח”. אבל, מה שלא פעם שוכחים הוא את השלב המהותי הנוסף, שכולל מרכיבים כמו העברת תשלום הפיצוי בידי בן ממשיך במושב לאחיו, או במקרה אחר הסדרת התשלום עבור פיצול נחלה במושב. פה יוכרע האם “החולה”, שהוא בהקבלה – מערכת היחסים בין האחים – ישרוד ויחיה באושר ובאושר [אולי גם בעושר] או שאולי ילך לעולמו.
לשמור על דרכי שלום גם בשלבי הנעילה
המפגש עם האחים יואב וענת, ממושב בצפון הארץ, לפני כשלוש שנים התקיים על רקע הסדרת הצוואה של הוריהם וחלוקת הנחלה ביניהם. למעשה, התהליך כמעט כולו נע על דרכים טובות בעזרת גישור מוצלח; כאשר כעבור בערך שנה נחתם ונסגר ההסדר ביניהם. כאן לרוב מתקבל מעין אות שמאפשר לצדדים לפלוט אנחת רווחה. אבל, לפני כשנה התקשרה אליי ענת, ולא נשמעה מרוצה, בלשון המעטה.
מהשיחה התברר לי שהיחסים שלה עם אחיה עלו על שרטון, דווקא לאחר שהוסדרו כביכול הדברים. הסיבה הייתה נעוצה בשלב האחרון של המקצה… הם כבר ראו באופק את הסוף, והיו יכולים טכנית לבצע אותו בכוחות עצמם, אבל סרבולים על גבי סרבולים, לא רק שהרחיקו אותם מסיום התהליך, אלא שבמקרה הזה גם הפכו את הקערה על פיה.
בהסדר שערכתי עבורם לפני כשנתיים נקבע שיואב, בן ממשיך במושב, יפצה את אחותו הצעירה בסכום שנקבע על בסיס הערכתו של שמאי מקרקעין. יואב נתן את הסכמתו לשלם את מלוא הסכום, אבל ביקש ליישם את העברת התשלום לאחותו ברגע שהנכס יירשם על שמו. ענת, שמנקודת הזמן ההיא לא ראתה שום בעיה להיענות לבקשת אחיה, במיוחד כשהיחסים ביניהם היו מצוינים, נתנה את ברכתה.
נפרדתי מהם בנקודת הזמן הזו בתקווה שהקשר הטוב ביניהם, אכן יפעל לטובתם. אבל, כאמור, הטלפון מענת בישר לי שזה לא מה שקרה בפועל.
“הוא מושך אותי שנים עם סיפורי סבתא”, הסבירה ענת בתסכול; “את זוכרת את התנאי שהסכמתי לקבל… אז הייתי פשוט תמימה וטיפשה. חיכיתי שאחי יעבור את ועדת הקבלה למושב, וזה הגיע בשעה טובה; אחר כך היו כל מיני פרוצדורות מול מינהל מקרקעי ישראל, חיכיתי וחיכיתי… כשבעצם מאז ועד היום אני מחכה לרישום הנחלה על שמו. כשאני שואלת אותו: ‘מה עניינים?’ הוא מתנצל ומסביר שפשוט אין לו זמן להתפנות לזה. מצד שני, היה לו מספיק זמן בשביל להעביר את כל תכולת הבית שלו לבית של ההורים; אבל אני את הכסף שמגיע לי, עדיין לא ראיתי!”
לעבור את המשוכה האחרונה בדרכים של שלום ואהבה
הסיפור של יואב וענת הקפיץ אצלי זיכרון נעים שהשאירה אצלי לקוחה מיוחדת, כשבמועד התשלום העבירה לי המחאה, ובשורת הפקודה כתבה: ל”אפרת חקיקת באהבה”.
זו אולי אחת ההמחאות הכי מרגשות שקיבלתי אי פעם. מרכיב התשלום הלוא נקבע וסוכם מראש, גם במקרה של האחים, עכשיו נשאלת השאלה כיצד יתנהל השלב הזה. אפשר לבחור לעשות את זה במיליון דרכים. אפשר למתוח עד לקצה גבול היכולת, ואפשר למסור אותו באהבה.
כמובן שבסיפורי הנחלות מדובר בסכומים מכובדים בהרבה, ולכן שלב התשלום לרוב אינו פשוט וקל. אבל, מצד שני, ניתנה ההסכמה וביצוע התשלום הוא התוקף שמאפשר לשני הצדדים ללכת לדרכם. עכשיו נשאלת השאלה, האם דווקא בשלב הסיום של המקצה להסדרת הנחלה, אחרי שהאחים צלחו את כל קשיי הדרך, ייבחר אחד מהם במהלך של ‘שבירת הכלים’?!
יואב השיב לדברי אחותו, “אני לא מבין מה הבעיה, סיכמנו וזה מה שיהיה”; וענת השיבה: “סיכמנו! אבל מתי זה יתקיים? ביקשת יעד גמיש לתשלום, ומאז מרחף היעד הזה באוויר. תן לי נקודת ציון של זמן…”
המסר שלי הוא כזה, עד שזה לא נגמר – זה לא נגמר! אני מציעה להזיז את “אנחת הרווחה” לשלב האחרון באמת. הגעתם להסכמות, זה נהדר. בשלב הבא תחליטו כיצד ליישם את הצעדים הטכניים האחרונים, כמו פינוי מבנה בנחלת ההורים, העברת תשלום שנקבע לאח או לאחות, ביצוע תשלום עבור פיצול נחלה במושב וכן הלאה; ותעשו את זה באהבה, גם ככה הסכמתם; ורק לאחר מכן יהיה אפשר לפלוט את אנחת הרווחה.